יורק ואניה: נעורים בשלכת

akaviaakavia

הקדמה: אלי ויזל
מבוא
בדד בין עצי הערמונים
חרוט בזיכרוני
מאחורי החומה
בעיר זרה
ולא העיר עד היום
השיבה
עת דמדומים
על הפלנטה הזאת
המחיר


כרבים מניצולי השואה גם מרים עקביא שתקה. שלושים שנה שתקה ונשאה את הסיפורים בליבה, אך לאחר שלושים שנה נשברה השתיקה.

הספר נעורים בשלכת היה ספרה הראשון, וראה אור במהדורות רבות, בארץ ובחוץ לארץ. המהדורה הנוכחית, יורק ואניה: נעורים בשלכת, הוא עיבוד מחודש, ומכיל פרקים חדשים שנכתבו לאחרונה.

זהו סיפור אוטוביוגרפי על חודש בחייו של יורק, אחיה בן השבע-עשרה של המחברת. סיפור על ילדות מאושרת שנגדעה עם הכיבוש הגרמני. הם נאלצו לעבור מביתם החם והמוגן שבקרקוב אל הגטו, וכדי להצילם מן האקציות נשלחו בעזרת מסמכים מזויפים ללבוב. בעיר הזרה התקשו הצעירים למצוא עבודה ומקום לינה, יורק נתפס בידי הגרמנים והושלך לכלא ואניה שבה לקרקוב. מרים עקביא, האחות, שהחלה לספר את סיפורם לפני שנים רבות, ממשיכה ומספרת.

עת דמדומים


שנה ושבעה חודשים בפלאשוב

שנה ושבעה חודשים חיינו במחנה הריכוז בפלאשוב, שמבחינות מסוימות היה גרוע מאושוויץ.
שנה ושבעה חודשים, לכמה ימים הם מתחלקים? לכמה שעות?


אמא, רלי ואניה - ועמן עוד שבע נשים, היו יושבות עשר שעות ביום ליד שולחן גדול ב"שטריקריי" - במפעל הסריגה במחנה. המפעל היה ממוקם בצריף ארוך שנבנה זה לא מכבר, עם יתר המבנים במחנה. קאפו בשם וסרשטרום, יהודי גוץ במדי OD, היה אחראי כאן, ותחת פיקוחו חיברו הנשים הכלואות במחנה סוודרים וגרביים בשביל הצבא הגרמני. בצריף ה"שטריקריי" עמדו כעשרים שולחנות וליד כל אחד עמלו בשקידה עשר נשים. באולם הסמוך עמדו מכונות סריגה, ולידן עבדו כשלושים נשים שידעו את המקצוע.
חלק אחד של הצריף היה מופרד במחיצת בד. מצידה האחר של המחיצה התגוררו הקאפו וסרשטרום, אישתו ובנו. שלוש נפשות ברבע משטח הצריף - ויותר מאתיים נפשות עבדו בשלושת הרבעים הנותרים.
משם, מאחורי המחיצה, היו מגיעים לאולם כולו ריחות של חביתות מטוגנות, של סלטים טריים מתובלים בשמן ובחומץ ומטעמים אחרים, שגירו את נחיריהן ואת מעיהן המורעבים של הנשים העובדות.
הנשים היו מקבלות מנת מרק פעם אחת ביום. וסרשטרום בכבודו ובעצמו היה מחלק את המרק מתוך דוד ענקי לתוך קעריות פח, שהנשים העומדות בתור היו מגישות לו. בזו אחר זו הן היו מקבלות מצקת של נוזל דליל, שצורתו וריחו מפוקפקים.
חצי שעה הפסקה לעמידה בתור למרק, לאכילה, להליכה ל"שירותים" (צריף ארוך עם בורים מסריחים, בלא מחיצות) – וכבר היה וסרשטרום מאיץ לחזור לעבודה. או אז החלו לעלות מאחורי המחיצה ריחות המזון הנפלאים... לא פעם חשבה אניה, שצריך לקום ולהסיט את המחיצה; וכאשר יראו כולם איך הם יושבים שם ליד שולחן ערוך ואוכלים להם בתיאבון, יתנפלו עליהם ויהרגו אותם. אבל שום דבר כזה לא קרה. אניה לא זזה ממקומה, בגלל חולשה או בגלל פחד. אילו היה מישהו אחר זז, היתה מצטרפת, חשבה. אולי... אבל איש לא זז, ווסרשטרום, אחרי הארוחה, היה מאיץ בהן לחזור לעבודה בלהט כפול ומכופל, והיה סוטר על לחיו של מי שהזדמן בדרכו וגם של העורך-דין ד"ר ליכט, שאותו מינה לסגנו, על שהוא, דוקטור ליכט, לא הפגין יד חזקה ולא ידע לאלץ את שוכני הצריף לעבודה ביעילות רבה יותר.
ליד שלחנה של אניה ישבה הגברת רוזנברג עם בנותיה, עדה ובלה. הבת השלישית, הקטנה, נמסרה למשפחה פולנית, לשמירה. איש לא שאל פרטים - היה אסור לדעת. הגברת רוזנברג נאנחה מדי פעם נאנחה וניגבה דמעה, ולפעמים חייכה לעצמה בשקט. אז ידעו כולם, שהיא חושבת על התינוקת האהובה, שגורלה אפוף מסתורין וסוד.

ליד שולחן שני ישבו שתי נערות יפהפיות, פרידג'יה וזוסיה. הוריהן "הלכו" באקציית אוקטובר מגטו קרקוב. האחיות נצמדו זו לזו, החליטו לא להיפרד לעולם; שני אנשים זה עדיין משפחה, נהגו לומר. אסור לנו לאבד זו את זו. אבל יום אחד חלתה זוסיה היפה בת השש-עשרה בטיפוס, ופרידג'יה הצעירה ממנה בשנה, נותרה לבדה.
לידה ישבה עוד "משפחה": האחיות בליץ, מאושוויינצ'ים.
"אושוויינצ'ים?" שאלה אניה נדהמת. היא עשתה מעשה אסור ובזמן העבודה "ביקרה" אצל האחיות, ליד שולחנן.
למילה אושוויינצ'ים היה צליל מאיים.
"כן, שם נולדנו. זו היתה עיירה רגילה עד למלחמה... הרבה יהודים חיו בה, כל המשפחה שלנו..."
רייז'יה בליץ היתה רזה כמו מקל, עיניה בלטו בפניה הכחושים מרעב, או ממחלה שלא טופלה. סלקציה תהיה קטלנית בשבילה, חלפה מחשבה בראשה של אניה. מאז יום חיסול הגטו היתה אניה בעלת ניסיון בסלקציות.
"ועכשיו?"
"עכשיו?" חזרה רייז'יה על השאלה ואמרה לאיטה, "העיירה מתקיימת כמו מקודם. אלא שהוקם בה המחנה... הוסיפה.
עוד לפני השיחה עם רייז'יה ידעה אניה על קיום המחנה באושוויינצ'ים. בתחילת המלחמה שמעה קרקוב כולה על עצירת פרופסורים פולנים מהאוניברסיטה היגילונית ושליחתם למחנות ריכוז: זקסנהאוזן שבגרמניה ואושוויננצ'ים הסמוכה לקרקוב.
על המחנה באושוויינצ'ים דיברו הכל במורא. ישבו בו אסירים פליליים ופוליטיים, קומוניסטים ואחרים ממתנגדי המשטר הנאצי. ה"אשמים" נשלחו למחנה ללא משפט, על סמך "רשימות שחורות" והלשנות.
"ללא משפט?", התפעלו ולא התפעלו שוכני פלאשוב. "ואיזה בית=דין דן אותנו לחיי המחנה בפלאשוב? לאושוויננצ'ים היה אפשר לפחות לשלוח חבילות. האסירים שם היו רשאים לכתוב ולקבל מכתבים ותרופות. ואנחנו כאן בפלאשוב? לא כלום."
"אז איך נראית האושווייננצ'ים הזאת?" ביקשה אניה לדעת.
"היום קוראי לעיירה שלנו אושוויץ, - העירה רייז'יה.
אושוויץ. המילה העבירה בה צמרמורת. אניה נרעדה. היא שמעה שאחרי התקפת הנוער היהודי על "ציגנריה", אחרי שהגרמנים ירו בדולק ליבסקינד והרגוהו, שלחו את חבריו לנשק לאושוויץ.
רייז'יה המשיכה: "אושוויץ-אושוויינצ'ים, עיירה כמו כל העיירות. עד לכניסת הגרמנים חיו בה יהודים רבים. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכות אחרות, הקהילה היהודית קיימה מוסדות, בתי=כנסת, חדרים, בתי=ספר... אנחנו הבנות," היא הצביעה על אחותה ועל עצמה," ביקרנו באושוויץ ב בית=יעקוב."
"ועכשיו?"
"עכשיו? נדמה לי, שמההיבט הפולני הרבה לא השתנה בעיירה. ורק יהודיה נעלמו מנופה."
רייז'יה השתתקה ואחרי הפסקה קצרה הוסיפה: "ספק, אם הם חסרים למישהו..."
אניה נשטפה בגל של עצב. האם עד כדי כך לא אוהבים אותנו? מדוע?'
"והמחנה הזה? היכן נמצא המחנה?" שאלה חרש.
רייז'יה משכה בכתפייה: "לא יודעת. לפני המלחמה לא היה בעיר שלנו שום מחנה."
"פסט! 'זקס'!" הזהירה בלחש ריבצ'יה, אחותה של רייז'יה.
'זקס', היתה מילת קוד שמבשרת סכנות. וסרשטרום, בפרצופו הרצחני, נעול מגפיים שחורים ואלה בידו, עבר בין השולחנות. בן-רגע נפסקו השיחות, ומאות ראשים נרכנו מעל גרבי צמר אפורים, שמיועדים לגרמנים בחזית.
אניה, כמו סנאית, התחמקה מתחת לשולחנות, התישבה במקומה ליד אמא ורלי, ושקעה בעבודה. ובקצהו השני של האולם צרח סרשטרום: "אתן, זונות מסריחות, אתן אינכן מעריכות את מאמצי להשיג תנאים טובים ל'שטריקריי', ייקח אתכן האופל, 'יופ ואשה מאץ'''. אני אלמד אתכן שכל, נבלות מסריחות שכמותכן, אלמד אתכן איך עובדים כאן!"
ובעודו מנבל את פיו העיף את אלתו באוויר באיום והלם בה בעוז בשולחנות. היה אפשר לראות שבכל כוחו הוא מתאפק שלא להנחית מהלומות על הנשים העובדות. אניה לא התאפקה וקמה ממקומה כדי להגיב, בעצמה לא ידעה איך, אבל אמא מהצד האחד ורלי מהצד השני אחזו בה בחוזקה והושיבוה במקומה.
היא התכווצה בתוך עצמה. אחרי המלחמה אני עצמי, במו ידי, אהרוג אותו, חשבה.

הביקורת עברה, וסרשטרום נעלם מאחורי המחיצה שלו ובאולם התחדשו הלחישות.
מצידו השני של האולם, ליד השולחן האחרון, ישבו האחיות ונדרר ה"מבוגרות". הבכורה היתה כבת עשרים ושתיים, הצעירה כבת עשרים. גבוהות, נאות ומחוננות, בלטו השתיים כנסיכות חן. בפיהן היתה פולנית צחה וספרותית.
'גם הן כאן במחנה? איך נשים צעירות ומרשימות כמוהן נקלעו לכאן,' תמהה אניה. 'לו אני בגילן, וכמוהן לא מטופלת בהורים ולא מטופלת בילדים, לא הייתי נותנת את עצמי. הייתי עושה מעשים... האומנם?' שאלה מיד את עצמה ונזכרה בחודש העגום בחייה, כשהיתה בלבוב עם אחיה איז'יו-יורק, מסתירים את יהדותם, זרוקים בעולם נוכרי וזר, בודדים להחריד. 'אולי גם הן ניסו ולא הצליחו? אולי הגיעו למסקנה שאפשרות הזאת טובה מן האחרות?'
כך או אחרת, נוכחותן של האחיות ונדרר השפיעה טוב על יתר הנשים הכלואות כאן. בין ה"הזקסים" הן קראו בקול רם וצלול שירי משוררים אהובים, הציגו קטעי הצגות, שרו קטעי אופרות ידועות.

ליד שולחן אחר ישבה הגברת בורנשטיין עם שלוש בנותיה, שהבכורה מהן, בלקה, כבר היתה נשואה. היא היתה נשואה לדודה של אניה, משה, אחיה הצעיר של אמא. עם פרוץ המלחמה הוא ברח ללבוב, כשהעיר עוד היתה בידי הסוביטים. (רק מאוחר יותר כבשו אותה הגרמנים. כשיורק ואניה היו בלבוב, בנובמבר 1942, כבר שלטו בה הגרמנים). הדוד משה ברח מפני מהגרמנים, מקרקוב ללבוב ומלבוב הלאה, לתוככי ברית-המועצות. המשפחה בקרקוב ואשתו בלקה איבדו את עקבותיו. הקשר עמו נותק, המרחבים בלעו אותו. הגעגועים אליו הציקו, אך נעמה המחשבה, שהוא ניצל והוא בן=חורין.
אחרי שדוד משה הלך מזרחה חזרה בלקה לבית הוריה. עכשיו ישבה עם אימה ועם אחיותיה ליד אחד השולחנות ב'שטריקריי'. האחות האמצעית, טונקה, נטלה על עצמה פיקוד עליהן. אינטליגנטית ויפה, לחמה טונקה כמו לביאה להשיג לאימה ולאחיותיה תנאים טובים יותר, יותר לחם, יותר מרק. היא דאגה בעיקר לבלקה.
"היא חייבת להחזיק מעמד. בעלה חי, הוא יחזור אליה וחשוב, שימצא את אותה בריאה ובמצב טוב ..."
איך יכלה טונקה לדעת, שאימה ואחותה יעלו באש משרפות אושוויץ ב - 1944.

סבתה של אניה, חרוצה ומפוחדת, ישבה ליד שולחן אחד עם הדודה מניה ובתה, רניה, בת השבע=עשרה. סבתא הסתגלה למציאות הקשה במחנה תוך משמעת ברזל שכפתה על עצמה. כנראה האמינה, שצייתנות תציל אותה. היא עבדה בשקידה, לא הרשתה לעצמה להרים ראש, השתדלה להספיק יותר מהנורמה. האמינה שאם תצליח להשביע את רצונם של הממונים עליה, תישאר בחיים.
סבתא ודודה מניה מלמלו תפילות בעודן תופרות הגרביים. אנו בידי האלוהים, אדון עולם אשר ברא אותנו, הוא הכל יכול ואנו בידיו - מלמלה הדודה מניה בלא הרף.
האם דודה מניה עיוורת? מדוע אלוהים, אם הוא אכן הכל-יכול, מדוע לא הגן על בתה הבכורה, רלה, כשהלכה עם ילדיה למוות? מדוע האלוהים הכל=יכול הזה לא הגן על ארינקה, אהרלה ואלה? מה רע עשו הילדים הרכים הללו למישהו? והדודה אומרת וחוזרת ואומרת: שבח לאל ותודה לאל. על מה שבח? על מה תודה? האם הדודה אינה רואה מה נעשה מסביב? ואילו רק ידעה הדודה כמה נורא היה ביום חיסול הגטו, כשרצחו הגרמנים בדם קר קשישים, חולים וילדים! אם האלוהים רוצה כך, אז איזה אלוהים זה?
"למניה טוב יותר," נהגה אמא לומר, כשהיתה רואה את מניה מתפללת לאלוהים והבעת שלוה על פניה.
"מי שחדור אמונה כמוה, לו קל יותר לשאת את הכל."
אניה שתקה. אולי אמא צודקת, ואולי לא. היא היתה רעבה והדברים היו נשגבים מבינתה.
בסתר מכרה אמא סוכריות. סוכרייה אחת תמורת פרוסת לחם. "אולי תעברי בין השולחנות עם הסוכריות?" הציעה אמא, "לפני שייצא וסרשטרום מאחורי המחיצה. לכי, אנושיה, אולי מישהו יקנה?"
אניה היססה.
גם אמא לא אהבה לעסוק במסחר הזה. בדרך-כלל חיכתה אמא עד שמישהו ייגש אליה ויציע לה פרוסה תמורת סוכרייה. לעתים קרובות היתה דודה מניה קונה אצל אמא, נותנת לה לפעמים שתי פרוסות לחם תמורת סוכרייה אחת. ולא שוכחת להודות לאלוהים. ולעולם אינה מבקשת ממנו שום דבר.
*
מהצריף שבו גרו היו מאיצים בהן מדי בוקר לצאת למגרש המפקדים Apellplatz. . מכל הצריפים אנשים רעבים ומבוהלים היו יוצאים עם שחר, והאחראים על הצריפים היו דוחקים בהם במכות ובצעקות.
במגרש סקרו את המפקד "הנקבה הגברית" בעלת פנים מגולחים ומדים מצוחצחים של קצינה, וגרמנים אחרים, גברים כמו=נורמלים, מפקודיו של אמון גט האחראי על המחנה. כולם היו במדים מצוחצחים, מקושטים באותות הצטיינות, והאסירים היו בבלויי סחבות. לעתים קרובות התקיימו במגרש הוצאות להורג ועונשים אחרים, כמו "50" , "25" או אפילו "75" (מכות). כל העומדים במפקד היו חייבים להתבונן בביצוע העונשים ובהוצאות להורג. אך גם כאשר לא הרגו ולא הרביצו - גם אז לא היתה שלווה בלבם של העומדים במפקד, כי הגרמנים היו עוברים בין השורות ומוציאים אנשים, שבגלל כל מיני סיבות... לא מצאו חן בעיניהם. את אלה שהוציאו, היו שולחים ל"גבעה" הסמוכה. משם לא חזר איש.

אחרי המפקד היו האסירים מסתדרים לפי מקומות העבודה והולכים לעבודה, לצריפים שבהם התקיימו המפעלים. בנוסף ל"שטריקריי" היו במחנה מפעל לתפירה, מפעל למוצרי נייר, מפעל לנגרות ובוודאי עוד מפעלים אחרים. העבדים במפעל אחד לא ידעו מה נעשה באחרים. בכל אחד מהמפעלים היו העובדים תלויים בקאפו וב"עוזרים" אחרים, ובמובן מסוים היו תלויים איש ברעהו. במפעלים הללו בילו האנשים לפחות עשר שעות מדי יום ביומו, בצפיפות איומה ובבידוד מהעולם החיצון. בכל זאת היו אלה עבודות מעודפות במחנה בהשוואה לעבודות "חוץ", שהיו התעללויות לשמן, בכפור, תחת כיפת השמים.
גברים לא מעטים - ביניהם גם אבא - היו יוצאים אחרי מפקד הבוקר לעבודות חוץ, אל העיר הפולנית, ועובדים שם. עם ערב היו חוזרים למחנה, תשושים מחוסר תזונה ומעייפות. מהמסעות האלה היה אבא מביא לפעמים קופסת סוכריות או כיכר לחם.
בעלי פרוטקציה עבדו במטבח של המחנה. נשים אחדות עבדו כעוזרות=בית אצל גרמנים ששירתו בפלאשוב (במקום לשרת בחזית).
בפלאשוב היה גם בית=חולים קטן, אך אסירים חולים פחדו להתאשפז בו. כולם ידעו איך מתייחסים הגרמנים לבתי=חולים, ידעו שבתי-חולים הפכו למכשירים יעילים במכונת ההשמדה.
והיה בפלאשוב איזה משרד...
והיתה "הגבעה", גבעת המוות ו"הגבעה" היתה מקום עבודה חשוב...
הגרמנים צמאי השעשועים היו תופסים אסירים יהודים מכל מיני מקומות עבודה, גם מבתי המלאכה, ומצווים עליהם לחפור באדמה, בתוך הקברים העתיקים, להוציא מהם את שרידי המתים, להניחם בערימה סימטרית - ולשרוף.
מחנה-פלאשוב נבנה על בית קברות יהודי ישן.


על "הגבעה" היו התרחשויות אחרות: לכאן היו מגיעות מדי יום ביומו מכונות משאיות מלאות יהודים שנתפסו בצד הארי, בדרך-כלל נשים וילדים. הגרמנים היו מצווים עליהם להתפשט, יורים בהם, ואחר-כך שורפים את גופותיהם.
את "העבריינים", כלומר את אלה שניסו לברוח או לחבל בעבודה, היו תולים במגרש המפקדים, לעיני כל הכלואים במחנה. וכשגופות התלויים פרפרו פרפור אחרון עם צאת הנשמה, היה אמון גט המשועשע יורה בקהל ממרפסת דירת השרד שלו. עוזריו של גט, שהשתדלו למצוא חן בעיני הממונה עליהם , היו ממציאים "שעשועים" אחרים.
*
סבתא, בלי הפיאה הנוכרית לראשה, לא היתה דומה לעצמה. אניה הביטה בה והשתדלה להחיות בדמיונה את סבתא שמלפני המלחמה, האלגנטית, עם פיאה נוכרית בהירה ומרשימה. עתה היה ראשה של סבתא מבריק מנפט ודל שערות, עיניה היו כבויות ומבטה מפוחד.
כולם השתנו. רק הדודה מניה הוסיפה לחייך בעיניים רכות וטובות. מנין שאבה מניה את השקט הנפשי שלה, מנין היה לה כוח - ותמיד מטפחת נאה לכיסוי הראש?
האלוהים לא יעזוב אותנו, נהגה הדודה מניה לומר בעודה שופכת נפט מתוך דלי על ראשה המכונם של בתה רניה. מה זאת אומרת האלוהים לא יעזוב אותנו. הרי כבר עזב. מה עוד צריך לקרות?
"אל תחטאי, אניה," היתה הדודה אומרת, אף שאניה לא אמרה מילה. אניה שתקה, לא התווכחה עם איש, כל מה שהיה לה לומר, שמרה לעצמה.
השעה היתה שעת בין-ערביים. הנשים חזרו זה עתה מעבודתן, בחוץ כבר החשיך ובצריף עסקו מאות נשים במה שעסקו, בתנוחות מוזרות, צמודות לדרגשים, נתלות על הדרגשים, עולות ויורדות - קומה ראשונה, שנייה, שלישית - מתחככות זו בזו.
"יכול להיות הרבה יותר גרוע," אומרת שוב הדודה מניה. "תהללי את אדוני, אניה, ותודי לו על הכל. הנה, נשאר מעט נפט בדלי. זה בשבילך, אניה, שגם הראש שלך יהיה נקי."
"לא!" מתמרדת אניה. "אני לא רוצה את הנפט הגועלי הזה! ולא אהלל ולא אגיד תודה. לאף אחד!"
כעבור רגע בכל זאת לקחה אניה את הדלי ובנפט שהיה בתוכו התחלקה עם אמא ועם רלי.
כולן היו מלאות כנים. כדי להתרחץ במים הקרים ליד הברז, היה צריך לעמוד בתור הרבה זמן. היו נשים שהיו תופסות את הברז הקר בשעות הלילה. מארבע לפנות בוקר כבר היו לידו דוחק ועצבנות, כולן רצו להספיק להתרחץ לפני המפקד. גם בשעות הערב, אחרי העבודה, היתה פעילות מוגברת ליד הברז הקר. זריזות יותר היו מצליחות לכבס לעצמן זוג תחתונים וגרביים...
הנפט, כשהיה אפשר להשיגו, היה עוזר ליום אחד בלבד.
אמא ניסתה להציל את שמלתה הירוקה, האהובה עליה, על-אף שהשמלה היתה ספוגה ריח נפט ובתפריה היו רובצות ומתרבות כינים גדולות ולבנות. אמא לחמה בהן, אבל ידן של הכינים היתה על העליונה והנקבות שבהן היו מטילות את ביציהן בתפרי שמלתה האהובה.
בשמלה הזאת יצאה אמא מ ה ב י ת , בעולם ההוא, אז, בקרקוב, כאשר בתוקף הפקודה היה צריך לעזוב את הכל תוך יממה אחת ולעבור לגטו. "השמלה חמה, אינה מתקמטת ובוודאי תועיל לי...", אמרה אז אמא, והמשיכה לארוז את הדברים ההכרחיים ביותר ליציאה לדרך.
היא לא יכלה לחזות, שהמלחמה תימשך זמן רב כל-כך. שהם עוזבים את הבית, את דירתם היפה ולעולם לא ישובו אליה. היא לא יכלה לחזות, ששמלתה הירוקה, הרכה, תתחבב על הכנים יותר משמלות אחרות, שעשויות מבדים גסים ומחוספסים.
על רגלה של אמא הופיע פורונקל קשה וכואב, והתמגל. המוגלה הצטברה לאט, הרגל התקשתה כמו אבן. לא עוד ראש מוגלה אחד, כבר ראשי מוגלה אחדים, זה כבר קארבונקל, אומרות הנשים המנוסות ושולחות אל אמא מבטי השתתפות בצער.
קו אדום הוביל מהמקום המודלק עד למפשעה. זו כבר פלגמונה, אמרה מישהי שהבינה בדברים כאלה. רגלה של אמא בסכנה והיא סובלת כאבים איומים. אסור שהאחראית על הבלוק תראה את הרגל. עם רגל כזאת אי=אפשר להיות "כשרים לעבודה", ועל "הגבעה", שם יורים ברצון "בלא- כשרים". בבעלי הפגמים.
אניה התגנבה מצריף המגורים שלהן וקרבה לצריפי מגוריהם של הגברים.
היא הלכה לפגוש את אבא.
שעה זו של בין ערביים היתה שעת שקט וחסד במחנה, ואניה נשמה אוויר מלוא ריאותיה, מתעלמת מהצחנה האופפת את המחנה כולו. לפתע, עם הנשימה העמוקה, הרגישה כאב חד בחזה ומיד אחרי זה כאב חד בברך ובקרסול. אין זאת אלא שהעמידה הממושכת במים הקרים אתמול פגעה בבריאותה. צמרמורת טלטלה את גופה.
אתמול גררו אותה הגרמנים מה "שטריקריי" לעבודה בתעלות. כשלוש שעות הן עמדו - חמש נערות - במים קרים כקרח. נשים אחרות נלקחו לחפירות; נצטוו להוציא גוויות מתים מתוך הקברים העתיקים...
חמישה-שישה גרמנים פרצו בצריחות לשטריקריי, ווסרשטרום הממושמע סיפק להם, בלי לערער, כוח עבודה. "כמה שהאדונים הנכבדים מבקשים", אמר המנוול בחיוך מתחנף. בתמורה קיבלה אשתו רשות להכין לעצמה שמלת צמר מהצמר המיועד לחיילים הגרמנים בחזית...
איך היא לא מתביישת?
"מאנשים כמוהם את מצפה שיתביישו?" אמרה אמא. "עד המלחמה אבא ואני שמרנו עליכם, אתם לא ידעתם בכלל, שאנשים כאלה קיימים."
מסכנים ההורים, חושבת עתה אניה. ודאי קשה להם מאוד שאינם יכולים עוד להגן עלינו.
אניה חושבת את מחשבותיה והכאב ברגל אינו מרפה. היא מסתירה את צליעתה, וממשיכה ללכת. מוכרחה לראות את אבא. אולי בכל זאת תהיה לו איזו עצה?
בקושי הכירה אותו. בגדי האסיר המסומנים לכל אורכם בפס צבע צהוב היו תלויים על גופו הרזה. כשקרב אליה, נחרדה לראות את "טיילת הכינים" על ראשו עוד סימן היכר מבזה ומשפיל, שמקטין לאפס את סיכויי האסירים לברוח.
מה הם עושים בנו, הגרמנים האלה? אלי, אלי, איך אתה מרשה, שכך ייעשה בצאן מרעיתך? הרי אבא התפלל אליך, יום יום היה עוטף את עצמו בטלית, יום יום היה מניח תפילין. אז איך... איך!? למה עזבת אותנו, אלי?
ובני=האדם? עזבו אותנו לנפשנו. לאיש לא אכפת.
"שוב פעם ככה עברתם ברחובות העיר?"
אבא שתק. אניה הרגישה שהוא היה רוצה להגיד דברים על ההליכה הזאת דרך רחובות העיר. היה רוצה, אך לא יכול. הוא היה כל-כך עצוב, שאניה לא העזה לספר לו על מצבה של אמא. הם עמדו זה מול זה, בין צריפי הנשים לצריפי הגברים - ושתקו.
לידם התרחשה תנועה ערה, חשאית. דמויות שונות מיהרו לכאן ולשם. במסתור הדמדומים התגנבו גברים אל נשים, נשים אל גברים.
בשעות כאלה על דרגשים מסוימים התקיימו פגישות והיכרויות. זוגות באו בבריתות אירוסין ונישואין. הפגישות היו מלוות בלחישות, ברחשים ובאנחות. לפעמים בצחקוקים, לפעמים בקללות. הכל התנהל מהר, מחוגי השעון הבלתי-נראה תקתקו באימה. צריך להספיק לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני סגירת השערים. לפני הסוף. אניה יודעת: איש אינו יודע מה יביא המחר. אנשים רוצים, לפני הסוף, להתנסות בחיים, באהבה, ולו רק פעם אחת.
אבא ואניה עקבו במבטיהם אחר תנועת הנשים והגברים בין הצריפים. כעבור זמן=מה אמר אבא:
"היום אין לי שום דבר בשבילכן."
"אין דבר, אבא'לה," אמרה אניה.
"איך אמא?" שאל.
אניה מלמלה משהו והרכינה את ראשה. אבא דיבר עכשיו בשקט, כמעט בלחש: "כל החיים האמנתי... חשבתי... תכננתי... אמך חשבה אחרת וניסתה להשפיע עלי. לא נתתי לה להתבטא. לא שמעתי בקולה כשאמרה שהאדמה מתחת לרגלינו בוערת. חשבתי שהיא מגזימה. היא יעצה לי למכור הכל ולנסוע לפלסטינה. לו שמעתי בקולה... לו שמעתי בקולה! חשבתי שלא בוער. שיש לנו זמן. הרווחתי טוב, אולי בגלל זה... עכשיו אני יודע שטעיתי. זה מציק לי נורא. יכולנו לנסוע."
אניה לא אמרה שום דבר. הם עמדו עוד רגע בשתיקה ליד הגדר, ואז נטל אבא את ידה הקטנה של אניה ונישק אותה. ואחר-כך הסתובב, ובצעדים כבדים פנה למחנה הגברים. אניה עמדה במקומה, כמו ממוסמרת לאדמה, לוחצת אל לבה את היד שאבא נישק. עמדה והביטה איך דמותו האהובה של אבא מתרחקת לאיטה ונעלמת בחשיכה.
*
כעבור ימים אחדים לא יכלה אניה לרדת מהדרגש. לא יכלה לעשות צעד. רגליה וידיה התנפחו וחומה עלה. אמא, מסתירה בעצמה את רגלה החולה, ניגשה לאחראית על הבלוק ואמרה: "היא לא מסוגלת לצאת למפקד... רק היום... אצל הצעירים החום עולה בקלות ובקלות יורד. מחר היא תהיה בריאה, תלך למפקד ולעבודה... רק היום, בבקשה."
"לבית=חולים!" פקדה האחראית על הצריף, לא לפני שהשמיעה קללה עסיסית.
אמא היססה. בית=החולים התקשר בתודעתה עם מוות בטוח. אבל איזו ברירה היתה להן? אניה, שבלילה להטה מחום, רעדה עתה מקור וכל תזוזה בגפיה היתה כרוכה בכאבי תופת.
היא נשארה על הדרגש ואמא התגנבה אחרי המפקד מהשטריקריי והלכה איתה ל"רביר" כלומר למרפאת המחנה.
הן עמדו בתור בין אנשים חולים, שלמרות הסכנה באו לכאן לבקש עזרה.
לאחר המתנה ארוכה הן נתקבלו אצל דוקטור שינדל. אמא נזכרה שלפני המלחמה הכירה את משפחתו של הרופא הצעיר ובקול רם מנתה עכשיו שמות של מכרים משותפים, מנסה בדרך זו לזכות ביתר תשומת-לב למחלתה של אניה.
הרופא התעלם מפטפוטיה, בדק את אניה ביסודיות ולקח מוורידה דם לבדיקה.
"לאף אשה במחנה אין מחזור," אמר הרופא, "הגרמנים מוסיפים הורמונים למרק שאתן מקבלות...לא ידעת?"
"אבל אני עוד לפני המחנה..." מלמלה אניה, כולה סומק.
הרופא הבין את פחדיה וניסה להרגיעה. ניסה אפילו להצחיקה. עיניה של אניה, שהבריקו מחום, חייכו בשמץ של הקלה. אפילו אמא לא הבינה את חילופי המילים הסתומות ביניהם והביטה באניה בתמיהה.
אחר-כך הן יצאו לפרוזדור וחיכו לתוצאות בדיקת הדם.
"הקטנה חיה במתח נוראי," פנה ד"ר שינדל לאמא, כששוב נכנסו לחדרו. "בנוסף למצוקה נפשית קשה יש לה גם דלקת פרקים חריפה ונזק ניכר בלב. היא חייבת להתאשפז."
אניה היתה מרוצה. חשה הקלה על שסוף סוף נפטרה מאי=הוודאות ביחס למצבה. היא הרגישה כל-כך רע, שבית-החולים נראה לה המקום המתאים ביותר, והיא חלמה רק על מיטה נורמלית ונקייה. אה, הלוואי שבבית-החולים הזה תהיה מיטה טובה, מצעים נקיים וטיפול מסור. הלוואי. אמא לעומת זאת היתה מודאגת.
דוקטור שינדל כבר היה עסוק בחולה אחר, אבל הספיק עוד להגיד כמה מילים מעודדות לפרידה ואמא נרגעה.
אז מה? אולי בכל זאת צודקת הדודה מניה כשהיא אומרת שאנו חייבים להודות לאדוני, כי אנו חוטאים והוא עושה עמנו חסד? תודה לך, אדוני אלוהינו, על-אף-פי שאתה כל-כך קשה אלינו, תודה לך על כך שבזמנים נוראים כמו אלה עכשיו, יש עוד אנשים טובים במחנה, כמו הדוקטור הצעיר הזה. ואולי גם בית-החולים יהיה טוב...?
*
בבית-החולים לא היה טוב. גם פה נאלצו החולים הקשים, כושלים על רגליהם, מטושטשים מחום גבוה ומתרופות, לעמוד מדי יום במפקד. גם לכאן היתה מגיעה אותה "נקבה גברית" בעלת פנים מגולחים במדי קצינת אס.אס., אותו יצור סוטה, שסטרה לאניה על לחייה... אז, כשהביאו את הילדים... גם עכשיו, כשהיא צועדת בראש סוקרי המפקד, היא נהנית לסטור על לחייהם של החולים...
בתוך ה"שטובה" (חדר) היה די נקי. הרצפות והחלונות היו נקיים ורק החולים שכבו בצפיפות על דרגשים מלוכלכים ומוזנחים.
ואניה חלמה על מיטה טובה עם מצעים נקיים.
היום הראשון לשהותה כאן עבר עליה בהזיות קדחתניות ובשינה כבדה. איש לא ניגש אליה.
בערב הגיעה ג'יג'יה הקטנה, חברתה משנות לימודיהן הקצרות ומהקורסים הפרטיים בגטו. ג'יג'יה עבדה ב"פאפירוורקה", כלומר בבית-המלאכה למוצרי נייר. היא עבדה שם לצדם של אחותה סטניה ואביהם, שבתור איש מקצוע בתעשיית הנייר (היה להם בית חרושת למחברות ודברי כתיבה), היתה לו איזושהי השפעה. אניה זכרה מה סיפרה לה ג'יג'יה על אמה, ש"הלכה" באקציית=אוקטובר, ועל הסבים, שנורו לעיניה. מהקבוצה הקטנה שלהן - חמש בנות - שלמדו ביחד בגטו, ושלוש באו לנחם אותה כאשר חזרה משליחותה בלבוב, נשארה רק ג'יג'יה לבדה והיא עמדה עתה ליד הדרגש ב"קראנקשטובה", עם סיר קטן ביד.
"הבאתי לך קצת מרק," אמרה ועיניה הנבונות סקרו את חברתה החולה.
"בטח מנה שלך?" לאניה היה לא נעים.
"לא. אני אכלתי. זה בשבילך. תאכלי."
אניה רצתה לומר תודה. רצתה להגיד לידידתה משהו נחמד, אבל ראשה היה ריק. על מה היינו מדברות פעם, בעבר? לא יכלה להיזכר.
"מהחמישייה שלנו נותרנו רק שתינו, את ואני," אמרה ג'יג'יה בקול רועד קמעה כשעמדה ליד דרגשה של אניה.
עוד חולה שכבה על אותו הדרגש.
אניה נשכה את שפתיה ולא ענתה. ידידתה החלה לספר על הנעשה במחנה. "לפלאשוב מגיעים משלוחי אנשים מכל מיני מקומות. מסלובקיה ומהונגריה... תתארי לך. מכאן שולחים אותם הלאה, השד יודע לאן..."
אניה שתקה.
"...על ה'גבעה' לא מפסיקים לירות. לשם מביאים את המסתתרים בצד הארי, נשים יהודיות, ילדים יהודים - ומחסלים אותם בצ'יק..."
אניה שתקה.
"...את הפוליטיים, ממונטלופיך (בית-סוהר בקרקוב) פולנים ויהודים, תולים..."
אניה שתקה ועצמה עיניים.
"... ואת יודעת מה הגרמנים עשו עם אנשי ה OD, עם המשטרה היהודית? עם הזוג הילוביץ', שכולנו שנאינו כל-כך? את זוכרת אותם?"
עיניה של אניה נפקחו. היא לחשה: "בוודאי, שאני זוכרת אותם. פרי מיטיבים, גסים והמוניים..."
חברתה המשיכה: "חשבו, שאם יתחנפו לגרמנים, יגנו אלה עליהם. את יודעת מה עשו איתם הגרמנים? ירו בהם, השחיתו את פניהם ואת גופותיהם וציוו על כל המחנה לעבור ולראות אותם כך..."
החולה השנייה על דרגשה של אניה משכה לכיוונה את השמיכה המשותפת.
"את הקצה הזה של השמיכה תשמרי לעצמך," אמרה ג'יג'יה מעוצבנת, לא מרוצה מחולשתה ומאדישותה של אניה, לא מרוצה מזה שהחולה השנייה לוקחת לעצמה את רוב השמיכה.
אניה התכרבלה וג'יג'יה המשיכה: "...אתמול הוציאו מכאן טרנספורטים של יהודים הונגרים, שהיו כאן במעבר..."
"לאן שלחו אותם מכאן?" משום מה נזכרה אניה באחיות בליץ מאושוויינצ'ים.
עתה שתקה ג'יג'יה. כעבור רגע אמרה בקול מעודד: "המלחמה תיגמר בקרוב. כולם מדברים על זה. את מוכרחה להבריא."
"לאן שולחים את האנשים מכאן?" - שאלה אניה שנית.
"איש אינו יודע. או, לפחות, איש אינו מדבר על כך."
היא נטלה את הסיר הריק, נפרדה והלכה לדרכה. אניה העייפה מהמחלה ומהשיחה שקעה בשינה.

אחרי ימים אחדים נפוצו שמועות שמתכוננים "לחסל" את בית-החולים.
רוב החולים היו במצב קשה ובדיכאון. אחדים ניסו להציל את עצמם.
ליד משכבה של אניה הופיעה לפתע רלי. פניה היו שקופים, גופה כחוש.
"באתי להוציא אותך מכאן," אמרה רלי.
"אני לא יכולה ללכת," ייללה אניה שסבלה מחום ומכאבים.
"את מוכרחה!"
בחוץ כבר היה חושך. בעזרתה של רלי הלכה אניה על ארבע, כמו חיה פצועה. יותר זחלה מאשר הלכה, ואחותה פילסה לה את הדרך.
"אמרת שאני מוכרחה, מוכרחה להיות בריאה. אבל האם זה תלוי בי? שום דבר לא תלוי בנו, אנו בידי אלוהים..." בעצמה לא ידעה, מדוע ניסחה כך את מחשבותיה.
"אלוהים?" אמרה רלי במרירות. "את מאמינה בו? את דודה מניה, שכל כך האמינה באלוהים, לקחו אתמול ושלחו... ואת הסבתא שלנו, שאף היא היתה אדוקה ומאמינה. באיזו גסות התנהגו אליהן! אין אלוהים..."
"לאן שלחו אותן?" אניה יכלה בקושי לדבר, מרוב כאב ומאמץ.
"אומרים, שלסקארשיסקו (Skarzysko). שם תצטרכנה לעבוד בתעשיית כלי נשק, בחומרים רעילים ומסוכנים. מאות נשים, ביניהן סבתא ודודה מניה, בתנאי עבדות, בעבודות כל-כך קשות...הן לא תחזקנה מעמד..."
לבסוף הגיעו רלי ואניה לצריף המגורים שלהן. אמא, עם תחבושת ספוגה במשחת איכטיול, חיכתה להן על הדרגש. לא היה כאן כלום. לא מים ולא לחם. שפתיה של אמא רטטו ועיניה זלגו דמעות. שלושתן נצמדו אשה לרעותה.
"סבתא שלכן כל-כך רצתה לחיות," לחשה אמא. "מתי כל זה ייגמר?"
"זה לא ייגמר לעולם," ענתה אניה חרש. "כי הרי גם אם נשרוד, לא ייצא הגיהינום הזה מתוכנו, לעולם לא ייצא."
אמא ורלי שתקו.
*
חלפו ימים, שבועות, חודשים. הקור הציק, הרעב שיתק את המוח, כל המחשבות התרכזו רק באוכל.
לעתים קרובות הן הוכרחו להחליף מקום, עברו מדרגש לדרגש, מצריף לצריף וכל מקום חדש היה גרוע מקודמו.
בינתיים פשטו שמועות שהגרמנים מובסים בחזית הרוסית; שצבאותיהם נסוגים בבהלה, שהחזית מתקרבת ממש לקרקוב.
התרגשות אחזה באסירות. אם כן, בכל זאת הצלחנו לשרוד. זכינו. בכל זאת...
בד בבד עם השמעות הללו היו מגיעות שמועות אחרות: למחנה היו מגיעים טרנספורטים במעבר. יהודי סלובקיה והונגריה היו עוברים את פלאשוב ב"טרנזיט". לאן שלחו אותם הלאה? לאושוויץ, לבוכנוואלד, לגרוסרוזן, למטהאוזן, לשטוטהוף...
האם כל אירופה הפכה למחנה ריכוז אחד גדול?
לרחבה של פלאשוב, לרגלי "הגבעה", היו מגיעות רכבות משא, קרונות נטולי חלונות, קרקעיתם "מרופדת" סיד...
"בשביל מה מעבירים אנשים ממקום למקום?"
"בשביל להתעלל בהם, אך בעיקר בשביל להרחיקם מן הגאולה."
לא היו מספיק רכבות וכמות המשלוחים לא השביעה את רצונם של הגרמנים.
אולי לכן הוגבר הקצב על "הגבעה."
ואז לפתע נודע לאבא שאחיותיו הצעירות, הלה וחניה, ועמן אירקה, בתה בת ה­חמש-עשרה של חניה, נורו על ה"גבעה". מי מסר את הידיעה הנוראה? האם אולק-טדי האומלל, בעלה של חניה אביה של אירקה, הוא שסיפר זאת לאבא כששכבו על דרגש אחד בצריף הגברים? או אולי סיפר על כך איזה קאפו ידידותי, שעזר שם, על "הגבעה"?
הרוסים בפאתי העיר, הדי החזית מגיעים לאוזניים - ובשורתת איוב: הלה, חניה ואירקה חוסלו.
אניה לא ידעה את נפשה.
דודה הלה בת השלושים ושמונה היתה בשביל רלי, איז'יו (יורק) ואניה כמו אם שנייה. היא גרה איתם לפני המלחמה, כי עוד לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים משלה. היא נסעה הרבה בעולם וסיפרה לילדים על העולם הגדול, היפה, המעניין, והנאור.
עולם גדול, יפה, מעניין ונאור - היכן הוא?
בפעם האחרונה ראתה אניה את הדודה הלה, כאשר זו, במסווה של נוצרייה, התגנבה לתוך הגטו והביאה להם מעט כסף. זה היה עוד לפני יציאתם של איז'יו ואניה ללבוב.
"הצלחתי למכור את הפסנתר שלכם, שמסרתם לשמירה לשכנים. הם ניאותו לשלם תמורתו והחלטתי לקחת את הכסף ולהביא לכם...קשה מאוד למכור משהו עכשיו," אמרה הדודה כמצטדקת, כי הכסף שקיבלה תמורת הפסנתר לא היה רב.
"המון דברים מתגלגלים... שטיחים טובים, תמונות אורגינליות, אפשר לזכות בהם בחינם... וכאן שילמו תמורת הפסנתר... ועוד מסרו דרישת שלום."
הדודה מסרה את הכסף והתכוננה לצאת לדרך בחזרה.
"לאן את הולכת, דודה יקרה, כבר חושך בחוץ, לאן תלכי?" שאלה אז אניה.
"אנו נודדות ממקום למקום..." אמרה הדודה הלה בעצב - והלכה.
נדדו נדדו, עד שהגיעו לכאן, ל"גבעה". הלה האהובה ואיתה חניה היפהפייה, הדודה הכי אהובה על אניה. חניה הספקנית, המיוסרת, הלא-משלימה עם המציאות, ולא מסוגלת לשנותה. שנים התלבטה חניה בין פולין לפלסטינה, בין להתבולל או להגר, בין להיות פולנייה או יהודייה. עד שהגורל הכריע.
עם הלה ועם חניה היתה אירקה בת החמש=עשרה. ידידתה בלב ובנפש של אניה. נערה אינטליגנטית וחכמה. מורת-דרך של אניה בכל העניינים. איך לחיות, איך להמשיך לחיות בלעדיה?
אניה התענתה בגעגועים ליקיריה, שנלקחו אל מותם, בזה אחר זה. כמה אבדות יכולה להכיל נפשה הצעירה? בזמנים כתיקונם חשבה אניה שאיז'יו ואירקה יתחתנו. כל-כך אהבה את שניהם. הם היו חלק מחייה, חלק ממנה עצמה. אי-אפשר לאבד כל-כך הרבה אנשים יקרים בבת-אחת. הלב אינו מחזיק מעמד.
ומה עם אחותה בת החמש של אירקה? מה עם התינוקת החמודה הזאת, שפעם קראו לה נינה, פעם דנה? בילדים כמוה היו יורים בדם קר על "הגבעה", אבל מי שסיפר לאבא על הלה, על חניה ועל אירקה, לא הזכיר את שמה של הקטנה. האם קרה נס? האם הוסתרה אצל מישהו. אצל מי? אולי אימצו אותה? מי ייקח אותה בחזרה אחרי המלחמה, אם איש לא יישאר בחיים. אולי לעולם לא תדע מי היו הוריה.
אניה לא היתה מסוגלת לחשוב עוד. מאז המחלה התקהו חושיה, והזיכרון לא היה עוד כמו קודם. רק תמונות בודדות נרשמו בזיכרון ונשארו חרוטות בו.

תמונה ראשונה
בדרכי המחנה בפלאשוב, לכיוון מגרש המשלוחים, מתנועע מצעד גברים אסירים.
אניה התגנבה, חדרה לתוך קבוצת הגברים, מחפשת את אבא. לבסוף מצאה אותו. מכל הצדדים דוחפים ומגרשים אותה. על פסי הרכבת עומדים קרנות וכתוב עליהם: "בוכנוואלד". אניה עומדת קרוב לאבא ומביטה בפניו.
"עוד לא הגיע תורי," אומר אבא ומלטף את ראשה.
הוא מתרגש בצורה מוזרה.
"את יודעת," הוא אומר בקול רגשני וחנוק, "מצאתי כאן את מאיר, בן אחי, מחשאנוב. שנים רבות לא ראיתיו. רלי ואת לא הכרתן אותו בכלל. הוא היה בחור ישיבה... אביו מנשה, אחי הבכור, היה קורבן מלחמת העולם הקודמת. מאיר גדל בלי אבא, למרות זה היה תלמיד מצטיין בישיבה. עילוי. היה לי מצפון לא נקי," המשיך אבא באותו קול רגשני ומוזר, "אנחנו גרנו לנו בשפע, יפה בעיר גדולה קרקוב, והם חיו בעיירה על קצבה ממשלתית קטנה, סבלו דלות ועוני... עכשיו כולנו שווים. הכרתי אותו מיד! גם הוא הכיר אותי ושמח... טוב שהיה לי לחם לתת לו לדרך..."
מסביב גיהינום, ואבא מספר לאניה על המשפחה, על הרגשות.
הרכבות יוצאות מהתחנה המאולתרת, גלגליהן מסתובבים ומהדהדים על הפסים.
צעקות הגרמנים המאיצים והמשתוללים, ואנחות ותפילות הגברים העולים לרכבת, נישאים אל השמים האדישים.
ערפל סמיך מכסה את הכל...

תמונה שנייה
גברים עומדים במגרש המשלוחים. על הפסים עומדת רכבת משא ועליה שלט: "מטהאוזן". אניה מתגנבת, חודרת לקבוצת גברים ומוצאת את אבא. אבא אומר: "שעתי הגיעה. לוקחים אותי."
אניה נצמדת אליו. רק עכשיו נוכחה לדעת, כמה רזה הוא. עור ועצמות. מסביב צעקות ועצבנות נוראה. כל הזמן מאיצים ודוחפים לכיוון הקרנות. אניה אינה רוצה להיפרד מאבא. היתה מוכנה לעלות עמו לקרון, להתחבא במעילו, כמו אז, כשחזרה לגטו. אבל הפעם אין לאבא מעיל. מגרשים אותה ומפרידים ביניהם.
אבל הנה עוד רגע הם שוב ביחד. אבא, כמו חולה סופני, שרגע לפני המוות מרגיש כמו בריא, מזדקף ונראה טוב. הוא כמו מחייך ונרכן ולוחש לאוזנה של אניה: "אני הולך, ילדתי היקרה. את חזרי לאמא ולרלי. שמורנה על עצמכן, אהובותי, שמורנה זו על זו, תשתדלנה לא להיפרד, להיות ביחד, עד הסוף... בייחוד שמרי על אמא, ילדתי, עשי זאת במקומי, טוב?"
אניה מדכאת דמעות. לפתע אבא איננו עוד. נעלם. הרכבת זזה, נעלמת, נעלמים האנשים. מישהו צועק, מישהו בוכה, אניה שומעת את מילותיו האחרונות של אבא: "שמרי על אמא. עשי זאת במקומי."
וחושך.


תמונה שלישית
מצעד נשים בדרכי פלאשוב. הן חוזרות מעבודה, מצריף המפעל לצריף המגורים. בחמישיות. אמא, רלי ואניה בחמישייה אחת. ביחד, כמו שביקש אבא.
מעבר לפינה, בהצטלבות, מופיעה דמות אדם. ויד גברית מושטת לעברן, אוחזת בכלי. אניה מטושטשת, לא רואה, לא שומעת, לא מרגישה שום דבר. בכל זאת הדמות הזאת מרטיטה את חושיה. האם זה אבא? חזר? לבה פועם בחוזקה. לא, זה לא הוא. זהו בנה של הדודה מניה, יעקב, הביא להן מרק. אניה חשה הקלה.
כשעברו ממש קרוב, לקחה אמא את הכלי מידו.
"תודה," אמרה אמא.
הוא הסתובב ונעלם בחשכה.
"את זוכרת, אניה," אומרת אמא, "שלפני המלחמה היה יעקב בא לבקר אותנו בימי ראשון, ימים חופשיים מעבודה? היה משחק עם אבא שח. את זוכרת?"
אניה מהנהנת בראש. זוכרת.
"יעקב הביא לנו מרק, כי לו אין עוד שום איש במחנה. אימו, מניה הלכה לסקרז'יסקו. וילדיו הקטנים, כבר מזמן עזר לו דוקטור ויכרט להוציא אותם מן הגטו. הילד סודר אצל איכרים פולנים באיזה כפר נידח ואת הילדה העבירו לסלובקיה..."
אניה שומעת לא שומעת. הן הולכות והולכות והולכות...
וחושך.


תמונה רביעית
אניה אינה רואה עוד דבר. היא לוהטת מחום גבוה. אולי - היא חושבת מעורפלת - מה שנעשה סביב, אולי אלה רק הזיות...
מכל הצדדים מאיצים בהן, הן רצות כל עוד נשמה באפן, מהר, מהר...
"את מוכרחה, אניה, מוכרחה לרוץ כמו כולם..." אומרת אמא שרצה לצידה.
"לאן אנו ממהרות כל-כך? האם נגמרה כבר המלחמה?"
"כן כן, אל תשאלי עכשיו שאלות. המלחמה נגמרת, הרוסים כבר כאן, אבל אותנו שולחים ..."
"לאן?"
"אני לא יודעת," אומרת אמא. "על הקרנות כתוב 'אושוויץ'."
הן כבר בקרון וחושך כאן ונורא כאן ואי-אפשר לנשום.
הצעקות והבכי מתחברים ליבבה אחת ממושכת. רלי מתעלפת. אם לא תתעורר, יזרקו אותה מהרכבת הנוסעת. יהרגו אותה.
אחרים כבר רוצים לתפוס את המקום המתפנה אחרי רלי. לא! היא חיה. היא עוד חיה! רלי פוקחת עיניים. לרגע. חושך מסביב. כמה זמן? בתחנה הן יוצאות מהקרון לעשות צרכים ובקרון מפזרים סיד.
לשתות, לשתות, מים, מים. אין מים. הן מלקקות לחות של גוף זו מזו... שוב חייבים לרוץ. אמא ואניה מושכות את רלי המעולפת.
"למה אינכן בורחות?"
השמירה דלילה כל-כך. למה איננו בורחות?
אמא מצביעה על רלי.
"איך נוכל?"
במוט ברזל סוגרים את דלתות הקרון. המסע נמשך. מתי ייגמר המסע הזה? מישהו מלמטה, מתחת לגופים האחרים משמיע קול, אומר: "הרי אושוויץ קרובה לקרקוב..."
אבל הרכבת סובבת ומחכה בתור. הרבה רכבות נכנסות לשערי אושוויץ. מישהו מכוון את תנועות הרכבות.
"סדר חייב להיות." - משפט שכיח בפי הגרמנים.
"אם אין מקום באושוויץ, אם המחנה מלא כל-כך, למה מביאים אותנו לכאן?" שואלת אניה.
מישהו עונה בלעג: "טיפשה. היום אין מקום באושוויץ, מחר שוב יהיה. יוצאים מכאן דרך ארובות העשן. ישר לשמים."
אניה אינה מבינה שום דבר. גם אמא אינה מבינה וגם לא רלי. איש אינו מבין. הנסיעה הזאת איומה. מישהו דורך על ראשה של אניה. רגלה האחת הסתבכה עם רגליים של מישהו אחר.
כל-כך נורא כמו עכשיו עוד לא היה. מתי תיגמר הנסיעה הזאת?
עשן צורב חודר לעיניים. מה פתאום עשן?!